להציב שאלה בבניין

להרחבה על התערוכה ״מה שהיה ומה יהיה״ >>

לפני כשנתיים, נפגשתי ב״בית ליבלינג״ עם סברינה צגלה, אוצרת הבניין היפהפה הזה, מרכז העיר הלבנה ומורשת הבאוהאוס בתל אביב. שוחחנו ארוכות על מה יכולה להיות התגובה העכשווית שלי, למה שמייצג הבניין, על רקע העבר הביוגרפי הקרוב והמסוכסך שלי עם אדריכלות - או מדויק יותר - עם בנייה במרחב הישראלי. המפגש הבלתי הרמוני, המסוכסך כמעט, שנוצר כאן בין מסורת אירוצנטרית וטוטלית, שהתגלמה בתפיסות העיצוביות והאידאולוגיות של הבאוהאוס לבין מציאות ישראלית לאחר קום המדינה, של בנייה מהירה וחפוזה, סביבה חברתית נטולת ״חוק-אב״ אסתטי, תרבותי וערכי, שמתבטא בערבוב סגנוני אקלקטי, אלתור, עבודות טלאים מודבקות ברוק, שאינן בונות מסורת, נטולות תמונה רחבה רב-ממדית ותוכנית אב. שמחתי אז על ההצעה לחוות בסתיו 24 תקופה של רזידנסי בבניין ולבנות משהו שינבע מהמפגש הזה, מהשהות, מההתמקמות הזמנית בדירה והמרחב שניתן לי, לחשוב אותו מחדש.

ה״תערוכה״ נבנתה בתקופה האחרונה בהדרגה, והאובייקטים והעבודות הצטברו אט אט, תוך כדי הימים בספטמבר השחור-אפור הזה, תחת הצל של תחושות חרדה ומצוקה וכאב. השאלה שניצבה בפני הייתה: מה בעצם אני בונה כאן? איך אני ״מדבר״ עם המקום הזה, מביא לתוכו איזה עולם, איזה חוץ, או חצר תודעתית אחורית, ש״מלכלכת״ את ה״סגנון הבינלאומי״, כפי שכונה אז הבאוהאוס, בימים שחשיבה הוליסטית הייתה לא רק משאת נפש אוטופיסטית, אלא גם אפשרות, משהו שהתנסח ע״י אמנים ואנשי רוח בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-20, אשר השפעתו על המודרניזם המערבי הייתה עצומה. 

אז ניסיתי, לבנות איזה מערך של ״דברים״ ולהציף מחשבות, זכרונות, והרהורים, שמייצרים סביבה, אחרת קצת, פגומה ואנושית, נגועה ב״היום״.

בחדר הפרויקטים בקומה הראשונה, כפרולוג לפרויקט, אני מציג הצעה קונספטואלית, הצעה שהוגשה לוועדה של הביאנלה בוונציה, בשנת 2003, (12 שנה לפני שכן נבחרתי לייצג את ישראל ועשיתי פרויקט שונה). ההצעה הוגשה אז יחד עם האוצרת שרית שפירא ז״ל. אני יודע שהייתה קיצונית והיתה בת זמנה, היא סורבה כמובן ומוצגת עכשיו כפרויקט שלם שלא בוצע ולא יבוצע לעולם. כמחשבה טהורה.

ציבי גבע

להרחבה על התערוכה ״מה שהיה ומה יהיה״ >>